בעוד אירועים נוטים לדהות עם הזמן, הרי שזיכרון השואה הולך ומתעצם - אך מקבל כל הזמן פנים חדשות...כיצד אנו בונים זיכרון לשואה בעולם בו שולטים נרטיבים רבים כל כך סביב סיפור השואה? ומהו הנרטיב שאנו רוצים ליצר ולשמר סביב סיפור השואה ולהעבירו לדורות הבאים?
כ"ו ניסן ה´תשס"ט - ציפי קלר
עדויות ניצולי השואה עוררו רושם עז בארץ ורבים נצמדו למקלטי הרדיו כדי לשמוע את העדויות ולקרוא עליהן בעיתונים. עד אז לא הרבו לשמוע בארץ את עדויות ניצולי השואה וחלק גדול מהם העדיף שלא לספר על העבר. המשפט, שהעלה לתודעה את הניצולים כיחידים דרך סיפורם האישי, נחשב אחד מהגורמים הראשונים שהביאו לשינוי תודעת השואה בארץ, כשהחלו להבחין כי גבורה לא התרחשה רק במרד גטו ורשה או בלחימה אקטיבית בנאצים אלא גם אצל רבים אחרים, שנאבקו כדי לשרוד ולהינצל. ההאשמה "מדוע הלכתם כצאן לטבח?" שהועלתה בארץ בעבר החלה להתפוגג, ואצל רבים הובאה תחושה של שותפות גורל עם הניצולים ואף הרגשת אשמה על ההתייחסות הלא מתחשבת מספיק כלפיהם מצד ילידי הארץ
ולעניין המיקוד של שאלת הבגרות, צפינו בסרטים לפני המשפט ולאחריו וחל שינוי מהותי בהתייחסות של החברה הישראלית אל הניצול, מצורפים כאן, קישורים לסרטים (למי שלא ראתה) וחומר כתוב המדבר על ייצוג הניצולים
אני מצרפת לכן קטע מסרט, שחלק מכן לא ראו והוא משמעותי לנו, "בית אבי" של הבמאי הצעיר דני רוזנברג. אנא צפו בקטע המצורף מטה.
צפינו בסרט על הנער בנימין- "מחר הוא יום נפלא"- הלמר לרסקי 1947
קישור לסרט: http://youtu.be/9iXkhML3MHk
בנימין, נער מתבגר ניצול השואה, מגיע באוטובוס המביא לכפר הנוער נערים חדשים אחרים, ויחד עמם הוא מוצג בפני הכיתה. הוא עדיין נתון בטראומה, ולכן מוסיף לאגור לחם מהמחסן, על אף שבכפר אין כל מחסור. הוא צופה בעבודתם של התלמידים האחרים, אולם אינו יכול לחוש דבר פרט לזרות וניכור. היתקלות מקרית בגדר תיל התוחמת עדר של פרות מטילה אותו בפתאומיות לפלאשבק ממחנה הריכוז. הוא מתנפל על הגדר, הורס אותה ומשחרר את הפרות. אלה יוצאות ומזיקות לגינת ירקות. האירוע מלמד את בנימין כי בסביבתו החדשה מצוי ערך רב שאותו עליו לגלות. המורים מחליטים לסייע בשילובו בכפר ומטילים עליו את תפקיד נושא הלפיד בטקס חגיגות החנוכה, המודלק בקברות המכבים ומובל לחדר האוכל של כפר הנוער, להדלקה חגיגית של החנוכיה. הדבר מחולל שינוי בנפשו של בנימין, ושנתיים לאחר מכן הוא מנהיג חבורה העוזבת את הכפר כדי להקים ישוב חדש. הקשר שלו עם אדמת אבותיו מגיעה לשלמות באמצעות העבודה המפרכת של סיקול הקרקע והכשרתה לזריעה
ובקייץ של אביה -1988 של גילה אלמגור ואבי כהן
קישור לחלק מהסרט: http://youtu.be/dxkyprJ5Hes
וללכת על המים 2004 של איתן פוקס וגל אוחבסקי
מצורף כאן מאמר שמדבר על אותו שינוי:
ייצוג ניצולי השואה בקולנוע הישראלי
"ללכת על המים"
במשך כמה עשרות שנים הציג הקולנוע הישראלי את ניצולי השואה באור חד-צדדי, מעוות ומבזה; הסרט "ללכת על המים", שעלה לאקרנים בשנת 2004, תיקן את הרושם הזה ודן בצורה רצינית ומכובדת בנושאים קשים כמו ניצולי השואה, הדור השני ויחסי ישראל-גרמניה.
המפגש של הקולנוע הישראלי העלילתי עם נושא השואה הוא פרשה כאובה. מסוף מלחמת העולם השנייה ועד משפט אייכמן לא באו זוועות השואה לידי ביטוי בקולנוע. השואה יוצגה בסרטים כמו בית אבי (הרברט קליין, 1947), דמעת הנחמה הגדולה (ג'וזף לייטס, 1947) וקריה נאמנה (ג'וזף לייטס, 1952) באופן מינורי ביותר, ורק על-ידי סמלים (כמו קלוז-אפ של מספר על יד או שוט מטושטש של גדר תיל); הדגש העיקרי הושם על הלקח הציוני שלה – הצורך בהקמת מדינה יהודית חזקה בארץ ישראל ובפיתוחה.
· מחר הוא יום נפלא (הלמר לרסקי 1947)-
יהודי אירופה תוארו כמי שהלכו "כצאן לטבח", עשו לא פעם מעשים לא-מוסריים כדי להישאר בחיים, ולאחר השואה נותרו שבורים בגופם ובנפשם, חסרי-יכולות ופסיביים לחלוטין. רק בעזרת אנשי הארץ הם יצליחו להשתקם ולעבור טרנספורמציה – להפוך מיהודים גלותיים ליהודים חדשים. תמונה מעוותת זו התעלמה מהעובדה כי פעמים רבות הכריעו גורל, מקרה או מזל אם האדם יישאר בחיים - ולא תכונות או מעשים כאלה או אחרים. הייצוג הקולנועי גם מחק כל זכר לפעלתנות, ליוזמה ולעזרה ההדדית שהיו חלק אינטגרלי מחיי הניצולים עוד בזמן השואה, לאחריה באירופה, וכאשר בנו לעצמם בית חדש במקומות שאליהם היגרו.
לאחר משפט אייכמן (1961) החל שינוי בתפישת השואה בחברה הישראלית. הסיפורים האישיים של העדים העמיקו את תודעת השואה בקרב הישראלים - אך הקולנוע הסתגל לשינויים באיטיות. במשך שני עשורים לאחר המשפט, כמעט ולא הופקו סרטים בנושא. הסרטים שעסקו בניצולי השואה, כדמויות ראשיות או משניות, חזרו לרוב על אותם רעיונות שהובעו בסרטים המוקדמים: לדוגמה, דמותם של ניצולי השואה העצלים והבטלנים בהוא הלך בשדות (יוסף מילוא, 1967), שעומדת בניגוד גמור לדמותם הפעלתנית וההרואית של אנשי הארץ.
רק בסוף שנות ה-70 החל הקולנוע הישראלי לשנות את פניו. הסרטים שנעשו מִשנים אלה ואילך החלו להפנות אצבע מאשימה אל הקולטים ועסקו ביהירות ובהתנשאות שליוו את תהליך קבלתם של ניצולי השואה לחברה הישראלית (הקיץ של אביה, ארץ חדשה ועוד). אך למרות האמפתיה שהחל הקולנוע להפגין כלפי הניצולים, שימרו יוצרי הסרטים את התדמית שלהם כקבוצה שבורה ונמנעו מלנסות ולגעת בשואה עצמה.
ברבות הימים, הצטרף לכך גם ייצוג מאוד לא מחמיא של בני הדור השני, שתוארו לעיתים כמי שירשו את מחלות הנפש מהוריהם (לדוגמה, שישה מליון רסיסים). וכך, במשך 60 שנה, לא הצליחו במאים ישראלים להתקרב לנושא ולטפל בו בעדינות ובמורכבות הדרושה - עד שהגיע ללכת על המים (איתן פוקס, 2004).
"ללכת על המים". פורץ דרך בסוגיית ייצוג ניצולי השואה
הסרט עוסק באייל (ליאור אשכנזי), סוכן מוסד השב ממשימת חיסול ומגלה כי אשתו התאבדה. אייל מסרב לדבר על הנושא או ללכת לטיפול, ולכן במוסד לא מאפשרים לו לצאת לפעולות. מנחם, ניצול שואה ואחד הבכירים במוסד, מגייס אותו למשימה פרטית – להתחקות אחר נאצי קשיש שטוענים כי נעלם או מת, דרך נכדו אקסל שמגיע לביקור בארץ. אייל ואקסל מתחילים את הטיול בארץ כשני הפכים גמורים – סטרייט, ישראלי, ימני ודור שני מול הומוסקסואל גרמני, שמאלן ונכדו של קצין נאצי. ההנגדה הקיצונית בין שניהם הולכת ומתעמעמת ככל שהסרט מתקדם. ידידותם עומדת למבחן כאשר אייל מגלה כי סבו של אקסל, הנאצי הקשיש, אכן בחיים - והוא נדרש לחסלו.
מעבר לעובדה שללכת על המים כתוב ומשוחק היטב, ולמרות הפשטנות שבה הוא סוקר תחומים רבים (יחסי יהודים-גרמנים; הומוסקסואלים וסטרייטים, ישראלים ופלסטינים), הוא פורץ דרך בסוגיית ייצוג ניצולי השואה. מנחם הוא אדם מכובד, המכהן בצמרת המוסד ועומד במרכז החברה. לא עוד דמות סהרורית הנעה מסיוט לסיוט, ללא יכולת לתפקד בצורה נורמלית, אלא אדם שליו ובוטח, המנהל את עסקי המוסד ביד רמה, ומצליח במקביל לרדוף את העבר שרודף אותו. כאשר אייל נזקק לעזרה, מנחם הוא האדם הראשון שאליו הוא מתקשר - ומנחם מסייע לו בעדינות ובדיסקרטיות.
גם בני הדור השני מוצגים בצורה מורכבת; מצד אחד, אייל חי בצל הזיכרונות של אמו - ומצד אחר, הוא סמל הישראליות: מאצ'ו קשוח, שמתקשה לדבר על רגשות אך מגלה בתוכו צדדים רכים. מעבר לכך, זו הפעם הראשונה שבה העז סרט ישראלי להיכנס אל לב המאפליה ולבחון את הגרמנים עצמם. המסע של אייל לברלין ואל בית משפחת הפושע הנאצי – הממוקם, כמה סמלי, בוואנזה - מגלה כי הביטוי "גרמניה האחרת" אינו אבסולוטי: לגרמניה ולגרמנים פנים רבות ושונות. מערכת היחסים בין גרמניה לבין היהודים בעבר ובהווה נבחנת גם דרך שיחות ועימותים קשים ורציניים עם משפחתו של אקסל ועם חוליגנים גרמנים - וגם בדרך הזויה וסוריאליסטית, דוגמת סצינת המסיבה הנערכת בוואנזה, שבה מלמד אקסל את הוריו וחבר מרעיהם, בעלי השורשים הנאצים, כיצד לרקוד ריקודי עם ישראליים.
ללכת על המים נתן הרגשה כי רוחות של שינוי מנשבות ומבשרות, סוף-סוף, את תחילתו של פרק חדש ביחסי הקולנוע הישראלי והשואה.
- חלק ממאמר של ליאת שטייר- לבני- הדן בסרטים: ללכת על המים ומטאליק בלוז, אני מקדתי אתכן בסרט הראשון
כתבה מערוץ 10 על הסרט: http://youtu.be/5-1SyPUCsNM
איזה יופי שלומדים בקולנוע סרטים ישראלים לצפייה ישירה חשובים כמו הקיץ של אביה ובכלל סרטים שעוסקים באופן יצירתי בנושא השואה. אני חושבת שלהכניס תכנים יצירתיים בדרך שבה הילדים מצליחים להתחבר ללמידה, זה נהדר ואף חדשני.
השבמחק